פרשת שמות- מה בין פרויד, פירמידות, בתים, אברהם מאסלו, סביבון, הריון ולידת אדם וחיה
האם המוסר הינו המצאה אנושית או אחד מחזיונות ההוויה, נסתר אמנם אך גם הרמוני עם המציאות.
העבדות שעובדים עם ישראל את מצרים הינה בפרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. וכל זה למען בניית אוצרות כסף ותבואה לפרעה.
ויש להבין מדוע כל רצונו של פרעה הוא שיהיו לו אוצרות ודווקא שבני ישראל יבנו לו אותן (היו אז במצריים עוד עבדים רבים) והאם לא היו לו מספיק אוצרות ממעשי יוסף לאחר פתרון החלומות.
רשב"ם מפרש שפרך זה לשון שברון. אולי עבודת העבריים את המצריים מייצרת שבר, שבר של התודעה העברית בהגיעה למצרים המגדלת תבואה ומשועבדת לחומר. כוחה של ארץ מצרים הינו בשדה, בתבואה, בניגוד לייחודיות ישראל וארצו- עצי פרי.
על ההבדלים בין התבואה לפירות העץ כבר כתבתי על הפרשות הקודמות, אך בקצרה- התבואה הינה סמל לתאוות כוח שאין בה סבלנות של התפתחות. זהו הדחף המיידי של האדם לצבור כוח, בעיקר כלכלי. ובאמת הוא ארעי, כתבואה הצומחת מהר אך נמוגה בסוף עונתה.
לעומתה העץ, "כימי העץ ימי עמי", שעניינו סבלנות והעמקת שורשים ומתוך כך יצירת דבר השורד לאורך זמן, השייך לנצח.
זהו השבר התודעתי והקיומי שעימו נפגש העם העברי בעבודת הפרך במצריים. כמו השבר של אדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת, שנגזר עליו לאכול מהתבואה במקום מפרי העץ, ובכה ואמר "מעתה אני וחמורי נאכל מאבוס אחד".
פרעה לא יכול לסבול את התודעה העברית ומנסה לשעבדה לתודעה המצרית.
הוא מצווה להשליך את הזכרים ליאור. אותו יאור שהוא אחד מאלילי מצרים הסוגדים לכוח של העולם הזה, למקור הכלכלה שלהם, בלי יכולת להרים עיניים לשמיים, להיסמך על בורא עולם מתוך ענווה. דווקא זכרים כי רצונו שזכרי מצרים יפיצו זרעם בתוך רחם העבריות ובכך יכניסו את התודעה המצרית בתוך העם העברי.
חז"ל מוסיפים שאמרו המצריים שנשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם ולכן נדון ישראל במים והוא לא ידוננו כי אינו דן אלא מידה כנגד מידה ונשבע שלא ידון עוד את האדם במים. בכך אומרים המצריים כי האל העברי משך ידו מן המים ובכוחם להשתמש במים כראות עיניהם, ולראות בהם רק כוח המאפשר לאדם להנות מתאוותיו ולמלא את שאיפותיו לעוצמה ולכוח כלכלי. אין בטבע, ובפרט במים, כוח מוסרי, והנו קיים אך ורק למען צרכינו. אם בורא עולם לא מביא עוד מים לעולם מתוך אספקט מוסרי, אין הבדל בין המים המצריים לישראליים, בין מים תחתונים, מי היאור ונהרותיו, שעליהם מתקיימת התבואה, לבין המים העליוניים, מי הגשמים, שעליהם מתקיימים העצים. וממילא כמו שהמים התחתוניים נותנים לאדם תחושה שהמציאות מלאה מתוך עצמה ואינה נזקקת לכוח חיצוני שישפיע בה, כך גם המים העליוניים אינם אלא מכוח המציאות ואין שום הגיון שהאדם ישא עיניו ויתפלל לגשם, יזכך מידותיו ויתקן כוחות נפשו- כדי למצוא את קיומו החומרי בזה העולם. בכך הם ייצרו נתק עמוק בין החומר לרוח, באומרם שהרוח הינה המצאה אנושית בלבד ואינה חלק מחזיונות ההוויה, ומוסר האדם, חפצו הטוב ורצונו להתעלות ולהשתלם מפנימיותו- אינם אלא צרכים חומריים נרקסיסטיים, ואין בם שום שאר רוח וזוך פנימי אמיתי.
פרעה מצווה את עם ישראל לבנות לו בתים לאוצרותיו. הבית בשונה מהשדה הינו מתרומם מעל המציאות, מעל קו הגובה של האדמה. כך בונה לו האדם חיים המתרוממים מעט מהחומר. אך אם הבית אינו אלא לשם חיזוק העוצמה הכלכלית, "ערי מסכנות", ערי אוצרות- הרי שהאדם נשאר כבהמה ועוד פחות ממנה, כי בכוחו הוא גם מזיק למציאות. הפירמידה בצורה הארכיטקטונית שלה מצביעה על שאיפות המצריים. אין כוונתם אלא לחזק ולהגדיל כוחם החומרי, ויצירת תרבות אנושית מרוממת, פאר ואסתטיקה- אינה אלא למילוי תאוותיהם. בסיס הפירמידה המחובר לקרקע, לחומר- הינו רחב, כי שם עיקר מגמתם, וגם אם גובה הפירמידה מצביע אל על, עוביו אינו אלא כחודו של מחט.
פירמידת הצרכים של מאסלו מחלקת את צרכיי האדם מהחשוב ביותר לקיומו עד ל'מותרות' ולצרכים שרק רמי העם ועשיריו יכולים להתעסק בהם. בתחתית הפרמידה נמצאים כל צרכיי האדם ההישרדותיים, וברום הפרמידה, בקצה הדק שלה, נמצאים צרכיו הרוחניים שאין האדם יכול לפנות אליהם טרם יש בידו את סיפוק צרכיו החומריים.
אך נראה שההיסטוריה של עם ישראל מפריכה את התזה הזו, לפחות עבור היהודים. עם ישראל חי רוב חייו בזוי מוכה ונרדף, ללא יכולת לספק ולו מעט מצרכיו החומריים, אך עדיין לא שכח את צרכיו הרוחניים והיה מוכן למות למענם. זה מה שכל כך הכעיס את היטלר ימח שמו.
קל לראות בנטיות המוסריות והרוחניות של האדם רק כמעין סובלימציה לצרכים חומריים ונרקסיסטיים שהאדם מנסה להחביא תחת מעטה המוסר. אך לראות עם שמוכן לאבד את חייו עבור מוסריותו, אמונתו ורוחניותו- הינה חוויה מטלטלת שאינה יכולה להיות מוכלת בשכל האנושי.
אולי המבנה הארכיטקטוני של עם ישראל כסימבול, אינו אלא הסביבון של חנוכה, העומד על ראשו, ומזוהה עם עם ישראל שהולך הפוך מהזרם האנושי ומוכן להתמסר לרוח תוך סיכון עצום של החומר. עם הסמל הזה של הסביבון יוצא עם ישראל לגלותו הארוכה והמרה לאחר שבעט באלילי יוון ורומא והכריז שכל התרבות האנושית, הן החומרית הרומאית והן הרוחנית/שכלית היוונית- אינם אלא למען עצמם, אבל אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.
התרבות המצרית המשעבדת את הנפש האנושית לחומריות ומרימה מבני ענק של פרמידות- מתגלה בקלקלתה כאשר במבנים הללו קורסים שוב ושוב ומתמסמסים באדמה, כפי שמבארים חז"ל - "פיתום- פי תהום בולע הבניין. רעמסס- ראשון ראשון מתמוסס ומתמוטט". החומר לא יכול לעמוד בפני עצמו ותרבות אשר שמה את רוב מעייניה בחומר- מייצרת בסופו של דבר תהום של ריקנות בנפש האנושית, ומביאה עימה גלים של התאבדויות כפי שאנו רואים בימינו. סופה של תרבטת זו שהיא קורסת ונעלמת מעל במת ההיסטוריה.
ראיתי לא מזמן פראפרזה מצחיקה אך אמיתית לפרמידת הצרכים של מאסלו, שבה מתחת לצרכים הכי חשובים ישנה הקליטה של האינטרנט והמלאות של הבטרייה של הפלאפון. זה אולי עצוב שאנחנו כל כך משועבדים לאלילים שיצרנו, אך אולי יש כאן גם תקווה. כי אותו מרחב וירטואלי הינו מרחב רוחני, שאיננו צורך של קיום פיזי הישרדותי אלא צורך של קיום חברתי, נפשי. מכאן אפשר לחשוף אט אט מעמקי הנפש האנושית את הצרכים העמוקים ביותר שלנו: הצורך במוסר, רוח, אהבה, יושר, אמת ושלום.
פרויד דיבר על היצר כמניע הכי חזק של האדם. מלאני קליין דיברה על הקשר הבין אישי כמניע הכי חזק של האדם. היהדות ועימה עוד ועוד הוגים בזמננו- מדברת על הקשר לאלוקים, למשמעות, תכלית וייעוד- כמניע הכי חזק של האדם.
לעומת המצריים שבונים פירמידות, עושה הקב"ה לשפרה ופועה בתים. ורש"י מבאר- בתי כהונה לויה ומלכות.
תכלית הבית האנושי איננו לראווה ולאגירת אוצרות ועוצמה כלכלית, אלא למחיית בני אדם וליצירת מרחב אינטימי בין חברי הבית, המשפחה. המיילדות שהבינו שסוד הקיום האנושי איננו תלוי בחומר אלא בקיום קשר אנושי, ולכן הצילו את הילדים, זכו ויצאו מהם בתי כהונה ולויה ומלכות. ובפסוקים הבאים, משה מקבל בית קטן, זמני, על היאור, מקור העוצמה הכלכלית של מצרים. הבית הזה, התיבה, מטלטלת בינות לאדוות המים, איננה יציבה ואיננה קבועה. החומר מוכר כנפסד, כחסר חשיבות בפני עצמו, כארעי.
המיילדות אומרות "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו"- מהו ההבדל בין המצריות לעבריות? רש"י מביא מחז"ל כי עם ישראל משול לחיות השדה שיולדות ללא צורך במיילדת. ההבדל בין האדם לבין החיה בעניין פרייה ורבייה הינו שהחיות פועלות מתוך אינסטינקט והאדם מתוך בחירה. גדולה היא הבחירה אך גם חסרה ופגומה. האדם מייצר בשכלו מבני חשיבה הנוגדים לטבעו, לפגישתו הבלתי אמצעית עם העולם. כיום אפשר לראות זאת הרבה כשערך המשפחה יורד והבאת ילדים לעולם נעשית רק מתוך חשיבה פרגמטית או כמענה לצורך פסיכולוגי בלבד. העולם ממשיך ללכת לתוצאות המרות של כיוון חשיבה זה וביפן אנשים "מתחתנים" עם דמות בעלת אינטלגנציה מלאכותית. הדבר כנראה נותן מענה לצורך פסיכולוגי ואולי אף מיני, אך וודאי שלא לעניין הולדה וללא אינטימיות של אמת. אינטימיות בהגדרתה הינה היכולת להביא את פגמינו בפני אחר ולחוש ביטחון מכך שלא ניפגע ממנו. כשהתקשורת עם "האחר" אינה אמיתית והוא יגיב מהיכן שתיכנתנו אותו - אין יכולת ליצירת אינטימיות. הדבר קורה ביפן בגדול ואצלנו מחלחל אט אט. יותר ויותר בני אדם חשים חסרי בית, חסרי קירבת אמת, חסרי ביטחון ואינטימיות. זוהי התוצאה של הבחירה הקלוקלת של האדם.
ראש הפקולטה לעתידנות בבר אילן אומר כי אוכלוסיית העולם קטנה והולכת בקצב מסחרר. המקום היחיד בעולם בו היא במגמת עלייה הינו ארץ ישראל. לטענתו עוד 50-100 שמה מדינת ישראל תהיה אימפריה עשירה מאוד וחזקה מאוד. 70 שנות המדינה והמהפך שהם יצרו כשלקחו עם גולה ומוכה ובנו ממנו מדינה משגשגת וחזקה- הינו כלום לעומת מה שהולך לקרות כאן ב 50 השנים הקרובות.
האדם מסרס את עצמו באמצעות שכלו, אך הנשים העבריות נשארות מחוברות לאותו טבע בסיסי עמוק ולא נכנעות לשכל האדם במקומות בהם הוא מנתק את האנושות מטבעיות וחיוניות. "כי לא כנשים... כי חיות הנה".
משה והסנה הבוער:
המפגש של משה עם הסנה מתרחש בהר סיני. מקור שם ההר הנו הסנה הבוער. כל מהותו של ההר הינו הסנה, אילן טפל לגמרי, שבוער עד לב השמים. רש"י מבאר שהסנה נבחר לכך משום "עמו אנוכי בצרה". הקב"ה מתגלה למשה רבינו כאלוקים השורה עם האדם בתוך צרותיו, בתוך הסנה שבחיי האדם. בתוך המילה סנה ישנה המילה נסה, קרי- ניסיון. זוהי מרירות החיים שהקב"ה מעמיד אותנו בה לפרקים. אך בתוך המילה סנה ישנה גם המילה נס- "ונתת ליראיך נס להתנוסס".
נס משמעו הרמה, הגבהה, כמו 'שאו ציונה נס ודגל'. דווקא הסנה, אילן שפל ונמוך, מהווה את הניסיות האלוקית/ישראלית המתגלה למשה גדול הנביאים. משה מכיל את הפרדוקס המתגלה בהפכים של הרמה שיש בה מלא שפלות. זה מתרחש דרך הרמת המבט מחוצה לי אל מרחבי יה, תוך הכרת הגודל של המציאות והבנת ערכי וחלקיותי כאחד.
משה רבינו מרים דגל של 'מי לה' אליי'. הוא זה שהולך לחדש בעולם את הקריאה הכי עמוקה של האדם- הקריאה לאלוקיו. הקריאה להופעת אמת, צדק, יושר, שמחה, אהבה וגבורה.